ליאורה קוריס

הסיפורים על דמותה הנחושה והעוצמתית של שרה דוידובסקי שטראוס (1984-1894), סבתו של בן־זוגי, משכו את ליבי. בגיל עשרים, ב־1914, עזבה שרה את בית הוריה בפולין, עלתה לארץ ועסקה בעבודת האדמה. היא נמנתה עם מקימי מושב בלפוריה ב־1922, שם חייתה עם בעלה אנשל שטראוס, איש הגדודים העבריים, וגידלה את שלוש בנותיה. היא נודעה כאישה חריפה, משכילה ורחבת אופקים, וביתה שימש מקום מפגש למייסדי תנועת העבודה. ואולם, היא בחרה להתמקד בחיי המעשה, בעבודה חרוצה מאומצת בחקלאות ובמשק החי, וידעה להתאים עצמה לתהפוכות החיים עד מותה בגיל תשעים.
 

במגוון ציורים שיבצתי את דמותה של שרה, על פי תצלומים מימי צעירותה, במראות של שדות העמק וההרים שסביבו. בחלק מהציורים היא נראית לצד חברותיה, המתועדות גם הן בתצלומים הנושנים כשהן שעוּנות זו על זו ברכּוּת. בציורים, העשויים לאזכר במידה מסוימת את ההירואיות של ציורי הריאליזם הסוציאליסטי, משתלבים גם מרכיבים מטרידים – כמו שימוש בגוונים כהים או תיאורים של ציפורים מאיימות. זהו עולם שמשלב רוך ויופי עם נוקשות סיזיפית.  
 

בעבודות נוספות שיבצתי את דמותה של שרה על רקע מראות עכשוויים של המבנים הנטושים בכפר הילדים בעפולה – מקום משכן לילדים יתומים, שמאוחר יותר שימש תחנה ראשונה לקבוצה שהגיעה לעמק והקימה את בלפוריה. דמותה רבת־העוצמה כמו זוכה לחיים מחודשים על רקע שרידים של מציאות היסטורית שחלפה ואינה ועוד.